מאמר דעה: חג השבועות – בין זיכרון אישי לתקווה לאומיתמאת: יעקב אדריחג השבועות עבורי הוא הרבה יותר מחג הביכורים ומתן תורה. זהו יום של זיכרון, של התחלה חדשה, של כאב מעורב בהתרגשות, של חלום שהוגשם – אך לא בלי מחיר.בשנת 1956, כשעזבנו את עירנו פדלה שבמרוקו, הייתי ילד. לא הבנתי את עומק ההחלטה של הוריי, שארזו את כל חיינו בארגזי עץ – "בגז" – ויצאו למסע ארוך ולא ידוע לעבר הארץ המובטחת. אחרי שהות ממושכת במחנה מעבר בצרפת, עלינו על אוניית המעפילים "ירושלים" והפלגנו לעבר נמל חיפה.ההתרגשות שהציפה אותנו כשאורות חיפה נראו באופק – בלתי ניתנת לתיאור. אנשים נשקו את אדמת הארץ, בכו מהתרגשות – שנים של תפילה וגעגועים קיבלו פתאום צורה, צבע וריח.אבל לצערי, לצד החלום, באה גם התפכחות. קבלת הפנים של אנשי הסוכנות הייתה קשה. תעודות לידה רשמיות ממרוקו לא התקבלו, ונרשמו שיבושים בשמות ובתאריכי הלידה. הריסוס בחומר הדידיטי, ללא הסבר או רגישות, היה טראומטי. התחושה הייתה ברורה – אנחנו לא ממש רצויים כמו שחשבנו.הגענו לקריית שמונה ערב חג השבועות. עייפים, מותשים, אך עדיין עם תקווה בלב. קיבלנו מיטות ברזל, מזרנים, מעט מצרכים – ועם זה חגגנו את חג השבועות הראשון שלנו בארץ ישראל. לא בתנאים שחלמנו עליהם, אבל עם תחושת שליחות, עם שורשים חדשים שננעצים באדמת הארץ.היום, כשאני נזכר ברגעים ההם, אני יודע: העלייה שלנו לא הייתה רק מסע גיאוגרפי – היא הייתה מסע של זהות, של ערכים, של אמונה בעתיד טוב יותר.אני מספר את הסיפור הזה כדי שנזכור – העלייה לא הייתה תמיד גלוית פנים, אבל היא הייתה אמיצה, מלאת חזון ותקווה. ולמרות הקשיים – אנחנו כאן. דור ההמשך שלנו צומח על האדמה שחלמנו עליה.חג שבועות שמח – עם מבט לעבר ותקווה לעתיד.יעקב אדרי