המזרח התיכון משתנה בקצב מסחרר, מוסדות בינלאומיים ולאומיים כאחת מתפרקים או מאבדים את הלגיטימציה שלהם, חוקי המשחק משתנים... הכל זז ואי הוודאות חולשת בכל. אז בתוך כל זה, ולאחר שהוכרזה הפסקת האש, יצאתי לחפש שורש, הפעם מעט עמוק יותר ופחות מוכר - בזאווית איית יצחק (Zawyat Ait Ishaq) שבלב האטלס התיכון, הסמוכה לנהר "אום אל-ראבי" ולחניפרה. לפני כמה מאות שנים אבות אבותיי, בני משפחת בוסידן, חיו בזאוויה הזו שהייתה מעוז צופי מרכזי, עד שהיגרו לעיר מכנאס במאה ה-18. יש משהו בטבע שמצליח לנחם בימים הלא פשוטים האלה, רחוק מהכל אפשר לחוות רגעים של שקט ושפיות בין הרים, אגמים ושדות. בסוף מהדהדת בי המחשבה שאולי חכמת הכפרים, המסורת והקהילתיות הקטנה ניצחו את הכל - את הגלובליזציה, הלאומיות המודרנית, את התיעוש והטכנולוגיה, את הפוליטיקה, האידילוגיות הבומבסטיות וגם את הדמוקרטיה.