שמי הרוש אדמונד. בשנת 1954 ואני בן 8 לערך הורי ארזו את כל חפצי הבית לתוך ארגז ענק שעמד במרכז החצר לא מעט זמן לקח לבנות את הארגז. במשך ימים הלמו פטישים בחצר הבית בעיני ילד בן 8 הארגז נראה כמו מבנה ענק. זהו נוסעים לפלסטין. אבי אלי בשנות ה 30 לחייו יחד עם אמי סימה עבדו במרץ רב למלא את הארגז מצעים כלי בית ואפילו אופניים חדשות. הארגז נחתם ונלקח לאחר כבוד לנמל קזבלנקה. למחרת השקם בבוקר אני וארבעת אחי הוכנסנו למכונית ואבא פקד על הנהג לעשות את דרכו לנמל. ברציף עגנה אנייה מיושנת למראה. בעזרת ההורים עלינו יחד עם המתלתלים שלנו ונבלענו לתוך בטן האנייה ערסלים השתלשלו מתקרת האולם וכך הפלגנו למרסי, משך ההפלגה היה מספר ימים הסבל מחלת הים עשתה בנו שמות . במשך כל ההפלגה כל הנוסעים הקיאו את נשמתם. וכך הגענו למרסי תשושים וחולים למראה. העלו אותנו על אוטובוסים שהובילו אותנו למחנה ענק בשם DARNAS התמקמנו בחדרון עלוב את האוכל קבלנו במרוכז, אינני זוכר כמה זמן שהינו שם, אני כילד סקרן הסתובבתי בין המתגודדים וכולם דברו על אותו נושא מה יהיה עלנו כאשר נגיע לפלסטינה. כולם חששו מהבאות מבוהלים משהו, מהעתיד. הגיע תורנו לעלות ארצה בנמל חיקתה לנו אנייה לשם שינוי הייתה נאה למראה. קבלנו חדרון שבמרכזו היה חלון. צרות רבות עשה לי חלון זה. בכול פעם שהסתכלתי הייתה רץ להקיא . אמי סימה הייתה בהריון וסבלה במהלך ההפלגה . אבי היה מוטרד מהבאות ועשן בשרשרת. לא פעם ראיתי את אבי נשען על מעקה הסיפון ופניו מודאגות היה לי קשה לראות את אבי במצב זה ובאחד הפעמים שהיה מהורהר על הסיפון עמדתי לידו ובהיסוס אחזתי בידו אבי הביט בי ארוכות רכן אלי ואימץ אותי אל לבו כאילו לשאוב ממני עידוד , וכך הגענו לילה אחד לחופי ארץ ישראל. המראה היה עוצר נשימה הכרמל היה מואר כולו המראה היה קסום. אנשים עמדו על הסיפון ובכו למראה ארץ ישראל, הם לתומם חשבו שההר ממול מואר באור נפלא בטח כך נראית כל ארץ ישראל, בבוקר ירדנו כל הנוסעים חלקם רכנו ונישקו את אדמת הקודש שהייתה זרועה בכתמי שמן רבים. פקדי סוכנות ישבו מאחורי שולחנות עמוסי נירות תורים ארוכים השתרכו לפני השולחנות היו מריבות וצעקות על לב השמים כל עולה רצה להישלח לעיר שבני משפחתו גרים בה. אותנו העמיסו ללא וויכוחים מצד הורי , וכך הגענו למושב דישון בגליל העליון צמוד לגבול לבנון. קבלנו שק תפוחי אדמה שק לחם שחור, שולחן וארבע כיסאות .היה זה חודש אוקטובר למחרת חל ערב יום כיפור. כך החלו חיינו בפלסטין בפי הורי שהיא ארץ ישראל. אם אקבל תגובות חיוביות מאנשים שזה מעניין אתם מה היה תהליך הקליטה של משפחת הרוש . אמשיך בכתיבתי. שבוע טוב. התגובות היו חמות ואני מודה לכם על כך. כפי שספרתי שמי אדמונד גר בראשון אב לשלושה וסבה לשבעה. בחודש 9 חגגת את יום הולדתי ה 75. הזיכרונות מציפים אותי ולא בגעגועים רבים. התקופה הייתה קשה צנע שרר בישראל ואבטלה רבה. נחזור לחודש אוקטובר שנת 1954. בנמל חיפה העלו אתנו אנו המיועדים למושב דישון. המשאית ישנה גג מכוסה ברזנט קרוע למחצה ואנו עושים דרכנו צפונה. כולנו מביטים בסקרנות החוצה שום מראה לא רומם את מצב רוחנו להפך ככול שהצפנו פננו נפלו ונפלו. הבטתי בעיני אבה פניו היו חיוורים אמי אוחזת בידו ומנסה לעורר בו תקוה כל שהי לבאות, המשאית נעצרה עובדים בכביש השמש קופחת. מספר עולים נסו ללא הצלחה יתרה לשיר הבנו שלום עלכם. אדם מקבוצת העובדים גחן הרים בשתי ידיו אבן ענקית ונופף בה למול עיננו. נוצר שקט במשאית אנשים הבינו את משמעות האבן . לומר אתם לא הבתם שלום הגעתם לכן לעבוד ולעבוד קשה. אני חושב שאבי הבין את המשמעות במלואה. אבי לבוש חליפת 3 חלקים נעליו מאובקות עניבתו פרומה ופניו חיוורים כסיד. בשעה טובה הגענו למושב דישון . המושב שכן במין עמק קטן מוקף 3 הרים נראה נטוש מספר קוביות לבנות בוהקות היו אמורות לאחסן אותנו כל משפחה תקבל קובייה וזה יהיה ביתנו מעתה ועד עולם. אנו העולים עמדנו צפופים ממתינים למישהו שיגיד מה עושים. מרוחק ראינו ענן אבק מתקרב לקראתנו. הייתה זו עגלה רתומה לסוס. האיש נשאר ישוב על העגלה הוציא מתרמילו צרור נירות ובצרפתית עילגת החל להסביר להיכן הגענו ומה יהיה בעתיד. כולם כאילו לפי פקודה החלו להמטיר שאלות האיש נעמד פתאומית בעגלה הסוס נבהל והחל לרוץ לעבר אחותי ציביה שהיית כבת 3 מיד חטפתי ממקומה והעגלה חלפה לידנו במהירות כאשר העגלון מנסה לרסן את הסוס המשתולל. העולים תפחו לי על הכתף הפכתי גיבור לרגע. העגלון החל שוב להסביר על המקום ובמיוחד שא דגש על הצורך להימנע מלהשליך בדלי סיגריות הכול יבש מסביב בקלות תתרחש שרפה שתכלה את המושב הקטן. את את הצטרפו עגלות נוספות אנו קבלנו עגלה עליה הונחו מספר מיטוט סכנות שמשקלן היה כ 200 קילו האחת . שק לחם ושק תפוחי אדמה שולחן מרובע ארבע כסאות ללא משענת. אני ואחי שוקי הגדול ממני בשנתיים התחלנו להכניס את כל המתלתלים לתוך בית קטן שהכיל 2 חדרי שינה ומטבחון פצפון. והנה מעשה שטן בעוד אבי מנסה בעזרת אמי להכניס מיטה לתוך הבית החליקה המיטה מידיו ונפלה על בוהן רגל ימין זעקה של כאב נפלטה מפיו. למען האמת לא ידעתי להגי מה כאב יותר המיטה שנפלה על רגלו או התסכול הרב בו היה מצוי. המשך יבוא . תלאות רבות עברה משפחתי . סיפורי האישי לא פחות מעניין.המושב היה מוזנח תנאי המגורים היו קשים היה למעלה מכולתם של הורי לשאת. וכך לאחר 21 יום בדיוק ארזנו את חפצנו ונסענו לתל אביב . דודי אח אבי קבל אתנו לביתו עד שנמצא פתרון לבעיית המגורים שלנו. כאן מתחילה סגה שרק תסריטיי טוב יכול להגות. באחד הערבים מגיע לבית דודי בכפר שלם אדם ממוצא מרוקאי ושומע על מצוקת הדיור שלנו ותוך דקה הוא פורס בפני אבי רעיון גאוני. הרעיון היה שאנו כמשפחה נפלוש לאחד הצרפים שעמדו ריקים לא רחוק מביתו של דודי. אבי בתמימותו חשב לתומו שזה רעיון לא רע הרי לא יזרקו משפחה עם 5 ילדה כשאמה עם כרסה בין שנייה . ומיד הוצאנו את התוכנית לפועל דלת הצריף נפרצה לעיננו נגלו חדר גדול ולצדו מטבחון קטןמיד נכנסו לפעולה מספר תושבים מרוקאים וכל אחד הביא עמו שמיכות מצעים כריות כלי מטבח לא לשכוח הארגז הגדול עם כל ביתנו בדרכו ארצה. מיד הצטופפנו בחיקה של אמה נרדמים ושמחים על ביתנו החדש. בבוקר דפיקות עזות על דלת הצריף בפתח עמד אדם לא מוכר מגיש לאבי מכתב פינוי במידי אבי כמובן חשב על פי עצתו של אותו חבר של דודי מספיק שנסרב לצאת והבית מיד יהפוך בבעלותנו, לא כך חשבה משטרת ישראל לא עובר זמן רב ונידת הגעיה אחד השוטרים דובר צרפתית שאנו חייבים לפנות את הבית ללא דיחוי אבי מסרב ומתחילה מהומת אלוהים השוטרים נכנסים פנימה והחלו להשליך אל מחוץ לצריף ואז החל המרדף לתפוס אותנו הילדים ואנו רצים במעגלים תופסים אחד מונח בחוץ ומיד חוזר פנימה אבי נכבל בידיו ואנו הילדים ממררים בבכי קורע לב . אני נפצע בראשי דם רב זולג מראשי אבי כבול אמי ישבת על ערמת המצעים שבחוץ ממררת בבכי מכניסים את אבי ואותי לאחר כבוד לנידת המשטרה ועוזבים את המקום שוטר מחזיק בידו מטלית מהדק אותה לראשי אבי יושב שפוף דמעות של חוסר אונים מציפים את עיניו. אותי לקחו למרפאה עשו לי מספר תפרים וחבשו את ראשי כאילו יצאתי משדה קרב. וכך הגענו לתחנת המשטרה ושוב אותו שוטר דובר צרפתים מנסה להבין מדוע פלשנו לצריף לא לנו. אבי אדם צעיר יפה למראה בשנות ה 30 לחיו מובס לא כך צפה את הגעתנו לארץ ישראל. קצין המשטרה מבין שצריך לעשות מעשה מרים טלפון וסביר את מה שקרה מהנהן בראשו ופונה לאבי האם תהיו מוכנים לעבור למעברה בשם מחנה ישראל . הקצין מסביר לאבי שהמעברה ממש קרובה מרחק של 15 קילומטר מבלי להסס אבי מקבל את הפתרון ומבטיח לאבי שלמחרת בבוקר משאית תאסוף אותנו לביתנו במעברת מחנה ישראל סוף חודש אוקטובר קר ישנו כל המשפחה צפופים מפאת הקור. אני נרדמתי עם השאלה מה זה מעברה? במעברה נכונו לי הרפתקאות נהדרות. ערב טוב, הגענו למעבה כפי שהובטח לנו, שעה ארוכה עמדנו נדהמים מול הצריף העלוב למראה אבי מביט באמה בכאב והיא מביתה בו באהבה כאליו לומר למרות הקשיים אנו נעבור את זה. אמה גם בשנות 30 יופה היה מכאיב היא דמתה ליפנית יפיפיה. מאוד דומיננטית בעלת רצון עז ויכולת להתגבר על קשיים. לו באותו רגע הייתה מסכימה לחזור לקזבלנקה אבי היה מקפץ מרוב אושר. נושא החזרה למרוקו עלה לא פעם ואמה עמדה על דעתה בגבורה מול הרצון העז של אבי לחזור למרוקו. באי רצון נכנסנו לצריף העלוב. והחיים במעברה החלו ברגל שמאל, אני כהרגלי תרתי את המחנה. ואז נתקלתי במוראות השואה עד לאותו לא ידעת את משמעותה של השואה. בפתח המחנה עמד צריף עלוב בעל תואר של קיוסק. התקרבתי לקיוסק עיני נפלו על האיש מאחורי הדלפק שבמרכזו עמד ברז סודה בוהק. והנה אני רואה רגל תותבת תלויה על וו בכניסה לצריף איש הקיוסק ראה את עני נעוצות ברגל התלויה על וו. האיש היה חביב ודיבר עברית במבטה אידיש כבד. לאיש קראו זלמן ניצול שואה וקטוע רגל. לא עברו ימים רבים והפכתי לחברו של זלמן . זלמן היה אדם עצוב מאוד מדי פעם הוציא אנחה כבדה . לא הייתה בו שמחת חיים כאילו משהו מת בתוכו. בשעת רצון זלמן ספר לי שאיבד בשואה את כל משפחתו אח ואחו אבה ואמה. היה נדמה לי שראיתי לחלוחית בעיניו אני בן 75 וזכרונו של זלמן נשאר בלבי עד היום הזה. את מראות השואה חוויתי באחד השבתות נפצעתי בכף יד ימין הפצע היה חמור והיה חייב טיפול . לא רחוק מהמעברה היה מוסד רפואי בשם מלבן שם שם אשפזו את ניצולי השואה שפשוט הפכו לחולי נפש. אני באבי נכנסנו למוסד הרפואי לטפל בידי המדממת. לאחר הטיפול אני ואבי יצאנו נסערים המראות היו קשים . אינני רוצה לחזור על מה שעיני ראו שם מפאת כבודם של הניצולים . התחלתי ללמוד בכיתה אחת היו תלמידים מכיתות א ב ג. כולנו ישבנו על ספסלים . בדרכי הביתה ראיתי מגרש גרוטאות במגרש הסתובב איש מאוד מרשים בעל קרס ענקית זקן לבן וענק עיטר את פניו עינו היו כחולות כאילו הבטתי במים עמוקים. לעזרתו באה אשתו לבושה בחלוק מוכתם וכך שניהם סידרו את המתכת למקומה. אלומיניום לחוד ונחושת לחוד. את את יצרתי קשר עם האיש ששמו היה פסח האיש היה מרשים חלוק עור למותניו ידיו היו חזקות מאוד למדתי מפסח על טוב לב על נועם הליכות . כאב לי מאוד לדעת שפסח איבד את כול משפחו בשואה אישה ושני ילדים. גם פסח תרם לי לא מעט להבנת נפשו של האדם . פסח היה ירה שמים הוא נישא שוב עם אותה אישה גוצה שהעניקה לפסח מעט ימי חמלה . החיים במעברה עבורי כמגרש משחקים ענק היה זה מתחם צבאי ענק יכולתי למצוא ציוד צבאי ישן שבו שחקתי עם הילדים לצערי זה לא נמשך זמן רב. בוקר אחד אמה אומרת היום אתה לא הולך ללימודים אנו צריכים לנסוע לתל אביב אני מאוד שמחתי על כך. לא ידעתי שאני הולך לעבור 7 מדורי גיהינום לתל אביב הגענו למרפאת זמנהוף. שם נלקחתי לחדר קודר באחד הפינות עמד שולחן ואיש מבוגר מורה לי באצבעו להתקרב אליו ללא אומר תפס בראשי העביר את אצבעותיו בתוך שערי הוציא כל נהמה מפיו אחז בידי והוביל אותי לפינת החדר שם עמדה מכונה שעמדה על עמוד ולידה עמד שרפרף שהאיש בחלוק לבן הושיב אותי עליו. שם על ראשה מעין כובע מתכתי ואמר לי בקול יבש אל תזוז עתה עליו מין סינר ויצא מהחדר ונעמד מאחורי חלון זכוכית לפתע שמעתי זמזום לשניות אחדות ושוב זמזום. נלקחתי לאמה ונשענו למעברה כעבור מספר ימים שוב נלקחתי לזמנהוף ושוב עברת את אותו תהליך אף אחד לא תרח לספר לי שאני עור הקרנה בראשי כי יש חשש שיש לי גזזת. לא עברו ימים רבים ושער החל לנשור בבוקר הייתה מוצא כרית מלאה בשער ואז החלו הגירודים הבלתי נסבלים ראשה היה כריח לחלוטין אמה הייתה מושחת את ראשי במין חומר צהבהב שהיה צורב את ראשי כמו צריבה של אש אמה המסכנה הייתה בוכה יחד אתי היה ניקר עליה שהיא סובלת לא פחות ממני. למשפחה הצטרפה תינוקת חדשה צברית למהדרין. היום היא סבתה לנכדים רבים. כך הייתי מגיע לבית הספר ושם הילדים כהרגלם הציקו לי ואני הפכתי שלא ברצוני לילד אלים . וכאן נחרץ גורלי להיות ילד אלים שלא מתאים למערכת הלימודים. לשמחתי לספסל הלימודים חזרתי בהיותי בן 30 אב לשלושה ילדים . ילדי סיימו תארים אקדמאים אני הפכתי ללמדן בלתי נלאה, היום בזקנתי הפכתי לבונה כלי נשיפה אני בונה חלילי אינדיאנים נפלאים. זהו סיפורו של ילד מרוקאי יליד קזבלנקה שלא וויתר על חלומו להקים משפחה . להילחם בכול מלחמות ישראל. אם יש שאלות אלי בכול נושה אפשר להתקשר 0522974345 הרשו לי להמשיך בסיפור קצר שתרם לי רבות לעצוב האישיות שלי. בשנת 1958 אני עם משחתי עזבנו את מעברת מחנה ישראל לאחר 4 שנים שהתגוררנו במעברה. המעברה תרמה לחיי רבות היו אלה ארבע שנים של הכרות עם אנשים שעיצבו את חיי. היו אלה אנשים יוצאי כל הארצות שהגורל הועיד אות לחיות יחד במדינה בראשית דרכה. למדתי להכיר את האנשים הנפלאים שחיו בדוחק של מנע מהם להיות לעזר לחלשים להושיט יד לכול ניזקק. היה בי צער לעזוב את המעברה יחד עם זאת התרגשתי לבאות. הורי רכשו דירה חדשה בפתח תקוה הייתה זו דירה קטנה מלהכיל 8 נפשות והסתדרנו עם מה שיש. התחלתי ללמוד בבית ספר חדש ומיד הפכתי ילד מקובל והפכתי לחברם של ילדים רבים שרובם היו ילדים תימנים. השכונה נקראה שיכון עירוני ופרדסים רבים הקיפו אותה. דמות אחת תפסה את צומת לבי במיוחד , שמו היה שולם השומר . שולם היה דמות כאילו נלקחה מסיפור ילדים שולם נראה כמו פלמחניק ממש לבש מכנסי חקי קצרים ענקיים נעליים צבאיות קצרות לרגליו היו גרביים צבאיות עד הברכיים חולצת חקי לראשו חבש קובע גרב עם שני שפיצים ומה שהשלים את התמונה הפלמחניקית היה שפם ענק שעיטר את פניו. שולם התנהל תמיד על אופניים ענקיים ומה שיחד אותו במיוחד הייתה השירה שבקעה מגרנו בקול רועם. תמיד שמעתי את שירתו של שולם השמור עוד לפני שעיני ראו אותו. כך שלום השומר רכב על אופניו בין פרדס לפרס ושירתו נשמעת למרחוק. שולם היה אדם נשוי אב ל4 ילדי קטנים. אני ושולם הפכנו לחברים בלב ובנפש . הייתה לו זולה בפרדס לא רחוק מביתי ושם בילינו שעות שולם אהב מאוד תנ"ך ותוך כדי לעיסת גת היה מספר על המלכים והנביאים. רבות למדתי ממנו אני ידעתי לחלל בחלילית והוא היה פוצח בשריה תימנית נוגה , שלום היה אורח הכבוד ביום הבר מצווה שלי הייתה הפעם היחידה שראיתי את שולם ללא בגדי הפלח. לאחר מספר שנים עברנו לשכונה אחרת ושם דרכנו נפרדו. היום אני בן 75 ומדי פעם דמותו של שולם השומר צפה ועולה בזיכרוני . רבות חייב אני לאיש נפלא זה על חברות שאינה תלויה בדבר ..