נולדתי בבוטוויל שבקזבלנקה, ומיד אחרי עברנו לשכונה חדשה שנבנתה על חוף הים ממש ונקראה לביטה פלאז' בנעים, ( לא לביטה דלענק), אחי ואחותי נולדו שם, היו 3 בניינים בלבד בשכונה, כמה מטרים ממש מהים,( היום יש שם את הטיילת שלאורך הים שנבנתה על חורבות אותה שכונה) והבניינים האלו נבנו עבור כוחות הבטחון שלא היה בידם וכוחם לרכוש בתים שם, וכך עם קשרים ופרוטקציה קנינו בדמי מפתח הורי, ודודתי אחות אבי, שם גרנו עד לעלייתנו לארץ.עלינו ב1962 על אונייה לכיוון מרסיי תחנת מעבר עד שעולים לארץ.אלא, שבדרך למרסיי, הודיעו לקברניט שאין מקום בכלל להורדת עולים שם , המקום מלא עד אפס מקום, וזה קורה כאשר אנחנו בלב הים, ואז מגיעה ההוראה של הסוכנות היהודית להמשיך לנפולי שבאטליה, והם יארגנו לנו שם מקום.ואכן ארגנו באופן מהיר , הם שכרו דירות או וילות גדולות , ולפי מס' החדרים בווילה, הועברו מס' משפחות לשם. הם שכרו מלון דירות שלם, עבור השאר, ואנחנו הגענו למלון הדירות, אנחנו הילדים אכלנו את ארוחת הבוקר בחדר האוכל, אך סבתי עליה השלום והורי ז'ל הביאו 2 פתיליות וברצפת המטבחון הם בישלו ועשו הכנות לשבת.כל מי שהיו באוניה שהפליגה לנפולי, מס תעודות הזהות שלהם מתחילים ב 270 ויש 0270, כולם מאותה עליה, חלקנו נשארו יותר זמן חלק פחות. חלק שטו באוניה לארץ וחלקנו כמונו למשל, הגענו בטיסה לשדה התעופה בן גוריון, כאשר שורה ענקית של אוטובוסים המתינו לנו שם, ופקידים עם רשימות עבדו עלינו בעיניים, שאלו לאן ברצונינו להגיע ולגור, אבי ענה לנתניה כפי שבת דודתו שגרה שם אמרה לו לבקש, הפקיד הפנה אותנו לאוטובוס, ואמר לנו זה לנתניה, שם ימתינו לנו אנשים שיובילו אותנו לביתינו, הנסיעה היתה באורך הגלות, ידענו שזה פחות או יותר במרכז, וחשבנו שאם נוסעים כל כך הרבה שעות ולא הגענו עדיין למרכז , זה אומר שישראל ממש גדולה, הורי וסבתי, התפעלו מכל עץ , או עשבים ואדמה צחיחה שבדרך, ואז סוף סוף הגענו, ביקשו מאתנו למהר ולרדת , כי עליהם לפזר את השאר, וכך מצאנו את עצמנו בשום מקום, עם כמה מזוודות וסבתא שמנשקת את העפר שוב ושוב,( לאמי הספיקה פעם אחת, ברכיה כאבו כנראה מהנסיעה), ואז ניגשה אלינו בחורה יפה, מהממת, שהפכה לחברה הכי טובה דל אמי, לאחותה בנפש , מרגו בן גידה, שהפכה לדודה אהובה, ואמרה לנו ברוכים הבאים, בואו אני אראה לכם את ביתכם החדש. הורי התרגשו למראה המרוקאית שאפשר היה לדבר אתה, כי הם לא הבינו מהווזווזים בשדה התעופה אף מילה, ושאלו אותה אם היא מכירה את שולה בת דודו של אבי, הם לא ידעו את הכתובת המלאה מלבד נתניה, ומרגו הביטה בהורי בפליאה וענתה שנתניה מאוד, רחוקה, אנחנו בקרית שמונה......חחחחחח.שנתיים גרנו שם וביקשנו לעבור לאור עקיבא שם גרה אחות אמי, ומרגו עברה ראשונה ולאחר כחודשיים או שלושה עברנו גם, ומי שחיכתה לנו במעברת אור עקיבא, היתה האשה היפה ,המהממת, הנמרצת , האהובה, מרגו בן גידה, עליה השלום שנפטרה צעירה כל כך ושוב הובילה אותנו לביתנו הקרוב אליה. אמי התאבלה עליה שנים, ואני לא שוכחת אותה עד היום.אשמח לדעת אם חלקיכם הייתם באותה עלייה, לפי תחילת מס ת. ז.שלכם, כי אני לא זוכרת את שם האונייה ממרוקו לנפולי, והאם מישהו מכם הגיע בטיסה מנפולי לארץ והמשיך אתנו לקרית שמונה?