בשנת 51 ואני בן 5 הורי שלחו אות לקייטנה. אז היא נקראה קולוני אני לא יודע להגיד כמה ילדים יהודים היו שם אולי מספר מאות בודדות. ההווי בקולונה מעורפל משהו ימי קיץ לוהטים משחקי חברה ארוחות משוטפות. אתי תמיד הקפידו שאסיים את הצלחת. אמי אמרה שאני הייתי הילד הכי רזה בקולוני. רזה עד כדי כך ששום חגורה לא החזיקה את מכנסי. היו מגעים בגדים חדשים ארוזים כנראה מיהדות אמריקה , וכך התייצבנו בשורה אין סופית לקבל את מה שהדוד מאמריקה שלח לנו . כאשר הגיע תורי לא מצאו בגד שיתאים לגופי הרזה לבסוף מצאו לי זוג מכנסיים שלעולם לא אשכך. היו אלה מכנסי גלישה בשלג צבעם היה אדום עז. שני רוכסנים בצדי כף הרגל וכך הייתי נעול בתוך המכנסיים העשויים צמר. לא יכולתי לשחק החום היה בלתי נסבל ותמיד נשרו לי מתחת מותני הצרות נאלצתי להחזיק את מכנסי ביד אחד שלא יפלו וישבני יתגלה במלא תפארתו . יום אחד קוראים בשמי להגיע למשרד. בעודי מתקרב אני מבחין באבי שמביט בי וחיוך גדול עוטף את פניו. לא היה ילד מאושר ממני אבי החזיק בידיו טוסטוס יפה הרכיב משקפי שמש חליפה מהודרת. רצתי אל זרועותיו של אבי שנפרסו לפני אבה אימץ אותי אל לבו ואני בכיתי מאושר. הביקור הזה לעולם לא ימחק מזיכרוני. לימים אבי סיפר לי על המפגש המרגש. אבי הגיע לשער המחנה ובקש מהשומר להביא אליו את בנו אדמונד הרוש. השומר חייך אתה יודע כמה ילדים יש כאן. אבי אמר זה ילד שלא קשה לאתר אותו תמיד מכנסיו נופלות. השומר חייך ומיד מצא אותי ללא קושי הרי אמרתי לכם לבשתי מכנסיים אדומים כדם לא היה קשה להבחין בי. מאז עברו 70 שנה ועדיין הוא חרוט בזיכרוני.