שמי אדמונד עליתי ארצה יחד עם משפחתי בשנות ה 50 ואני בן 8. היציאה מקזבלנקה הייתה דרך הנמל. לנמל הגענו בלילה קריר הורי יחד עם חמשת ילדיהם ואני בתוכם. בנמל הייתה מהומת אלוהים ההתרגשות הייתה רבה קולות הבכי של הילדים התערבב בקולות המבוגרים. אימא תפסה יוזמה התמקמה באחת הפינות של מחסן ענק. צופפה אותנו האחים לחיקה אבי צרור נירות בידיו מביט בנו מוודה שאנו מוגנים והלך להסדיר את מסמכי העלייה. הקטנים שביננו נרדמו מיד אני ואחי בן ה 10 לא יכולנו לישון הרעש וקלות הבכי מנעו מעיננו שינה. אנשים התרוצצו אנה ואנה מחפשים את משפחותיהם זועקים את שמות נשותיהם. וכך נמשכה האנדרלמוסיה עד שעות הבוקר המאוחרות. וכך בתורנו הועלנו על ספינה מכוער למראה. וכך ועם הגרוטאה החל מסענו לארץ ישראל. לאחר שנים רבות הגעתי למרוקו בשנות ה80 . אני ורעייתי שתחיה התמקמנו במלון ורעייתי כהרגלה הלכה לישון את שנת היופי שלה. ירדתי לרחוב עצרצי מונית ובקשתי להגיע לנמל קזבלנקה. המקום לא השתנה הרבה מבעד לשער ראית את המחסן הגדול בו שהתה משפחתי עוד בשנות החמישים. הורי כבר אינם בחיים למשפחתי הצטרפה עוד אחות. עכשיו אנחנו 6 אחים. נשואים בעלי משפחות. בעודי עומד שם תקפו אותי געגועים להורי. עצמתי את עיני וכאילו חזרתי בזמן . הנה אימא אישה יפה אוחזת בידנו מגוננת עלינו הילדים. והנה אבה שלי אלי איש תמיר וצעיר לבוש בחליפה מהודרת מגבעת רחבת שוליים לראשו סוחב בידין מספר מזבדות . לצערי לא עמדתי בזה הכול היה מוחשי רק להושיט יד ולגעת. לא יכולתי לעצור את שטף הדמעות שפרץ מתוכי מתלתל את גופי תלתלה עזה וכך עמדתי שעה ארוכה מסרב להיפרד מהרגע . הגעתי למלון הזמנו קפה בלובי המלון . רעייתי הביתה בי בעיין בוחנת למה אתה שקט היא שואלת. פגשתי את הורי עניתי ולגמתי מהקפה,