אחי ואחיותיי עולי מרוקו. מיום עלותי ארצה בגיל 9 לערך לא עובר יום מבלי שנישמע על על ההפליה העדתית. עליתי ארצה בשנות החמישים יחד עם משפחתי חמישה ילדים וזוג הורים צעירים ואמי בחודש 7.הגענו למעברת מחנה ישראל. במעברה התגוררו עולים מכול עדות ישראל . כולנו גרנו בבתים זהים חדר וגג עשוי פח גלי. לא היה משנה גודלה של המשפחה כולם גרו בחדר אחד בלבד. הימים היו ימי צנע קשים העבודה הייתה מעטה ומי שמזלו האיר לו היה מקבל 12 ימי עבודה בחודש. רוב האנשים עבדו בעבודות ייעור וחקלאות. מדי יום צבאו על לשכת העבודה עשרות רבות של עולים שרובם חזרו בידיים ריקות. גם את אבי ראית חוזר ופניו נפולות ואימא מנסה לפייס את רוחו במילות עידוד. אבי כבר בשבועות הראשונים ניסה לשכנע את אימא לחזור למרוקו ואימא סירבה בכול תוקף. יום אחד התלוויתי לאבי ללשכת העבודה וראיתי פקיד הלשכה נוזף באבי וצעק לעברו היום אין עבודה תבוא מחר. התביישתי בשביל אבי שמאוד נעלב. אבא היה אדם צעיר בן 35 שניסה לפרנס את משפחתו. אינני חושב שהייתה כאן אפליה מכוונת באמת לא הייתה עבודה. לא נשכח כאשר המדינה קמה הישוב היהודי בארץ מנה 600 אלף תושבים שהיו צריכים לקלוט כמיליון עולים. שרי הממשלה בקשו להפסיק את העלייה לזמן מה ובן גוריון סירב בכול תוכף. כול יהודי שחפץ לעלות ארצה יתחלק אתנו במה שיש. באחד הימים אימא התבקשה לקחת אותי לבדיקה במרפאה בתל אביב עבורי זה היה יום גורלי שהשפיע על חיי במשך שנים רבות. במרפאה הכניסו אותי לחדר אפלולי הושיבו אות על כסה וקירבו מעל ראשי מעין קסדת מתכת ולאחר מספר שניות שמעתי זמזום שעולה מהקסדה שער מספר שניות האחות נכנסה לחדר והובילה אותי לאימא שהמתיה בחוץ. אימא התענינה מה עשו לי בחדר ואני תיארתי בפניה מה שהיה. כך זה נמשך כארבע שבועות בכול פעם הם הקרינו לראשי במין קסדה שדמתה למכשירים שהיו במספרות נשים. בעצם מכשיר רנטגן וכך בעצם נולדה פרשת הגזזת. לצערי לא ידעתי שתוך מספר שבועות כל שערי ינשור ואהפוך לקירח נראיתי כילד חולה סרטן. וכאן בעצם חיי השתנו לחלוטין. בית הספר הפך למקום לא נעים עבורי בכול שעות הלימודים הייתי צריך להתגונן מהצקות ולעג מהילדים כל הזמן ניהלתי קרבות התגוננות וכך הפכתי לילד בעיתי שהלימודים לא עינינו אותו. וכך בגיל 13 מערכת החינוך פלטה אותי מתוכה ונכנסתי למעגל העבודה. החלתי את עבודתי כשוליה של סנדלר בדרום תל אביב. מוקדם מאוד בבוקר עולה על אוטובוס מפתח תקוה למפעל הנעליים הקטן בדרום ת"א. תפקידי היה מין לך תביא לך תקנה לך תנקה וכך הייתי חוזר מותש מאוחר בערב. אולי אכעיס רבים מכם אבל אינני חושב שהייתה אפליה בזדו ברוע לב. לא ישבו אנשי ממסד במערה אפלה ולאור נרות תכננו איך להפלות אותנו המזרחיים. התגייסתי לצה"ל אלה היו השנתיים וחצי הטובות בחיי. בעצם צה"ל הפך את הקערה על פיה. השתחררתי אדם חדש ללא משקעים עם מבט לעתיד. מחקתי מזיכרוני את הגזזת וכול הכישלונות בעקבותיה והתמקדתי לעשות משהו מחיי. ידעתי שאם אני אתקע בלהאשים את המדינה ולחיות בהרגשה שאכלו ושתו לי לא אתקדם לשום מקום. החלתי להצטרף לצי הסוחר לאחר הפלגה אחת פרצה מלחמת ששת הימים. הייתה לי ה זכות להיות בין משחררי ירושלים. אחרי המלחמה למדתי מעט דפוס ועבדתי בחברה גדולה שבה התמזל מזלי והכרתי את אשתי לעתיד 3 שני משכה אותי באף עד שנאותה להתחתן עם בור ועם הארץ שכמותי. חוסר ההשכלה כרסם בי בכול פה זה לא נתן לי מנוח. התחתנו בשנת 1969 גרנו בסכירות ונולדו לנו שתי בנות יפיפיות כמו האימא שלהן ושוב מלחמה 10 חודשים הייתי מגויס למלחמה ב73. לאחר השחרור נפלה בי ההחלטה ללמוד תיכון ערב . לאחר שעות העבודה נסעתי ללימודי וסיימתי כתלמיד מצטיין. היה זה נצחוני האישי והקטן. הצלחתי ללמוד כנגד כול הסיכויים. ושוב החלטה לשפר את חיי וחיי משפחתי. למדתי לנהוג ברכב כבד סמיטריילר ולרדת לסיני למשך כ4 שנים, ובינתיים התווסף בן למשפחה. הייתה לי משימה לרכוש דירה למשפחתי. ואמנם עמדתי במשימה בשנת 76 רכשתי למשפחתי דירה נאה בעין גנים שבפתח תקוה. את הגזזת והעבר הקשה אפסנתי. והתרכזתי בגידול משפחתי כמובן בעזרת רעייתי שתחייה . בשנת 86 חזרתי למקצועי הראשון מקצוע הדפוס שבו עשיתי חייל. היום שלושת ילדי אקדמאים בתחומים שוני. יש לנו 7 נכדים נפלאים הנמנים על עדות שונות אשכנזים בולגרים סלוניקאים ושני אירנים . היום אני בן 77 בונה כלי נשיפה מיוחדים חלילים אינדיאנים. במשך שנתיים למדתי באופן עצמאי את מלאכת בניית חלילים אינדיאני בניתי לי סדנה צנועה שבה אני עובד מספר שעות ביום ואין מאושר ממני. מאז שכתבתי את הסיפור הקצר כילד מעברה וקשיי הקליטה שאותם עברו עשרות אלפי עולים. קבלתי תגובות מאוד קשות. אין סוף לעג הגדיל לעשות אחד הקוראים . הוא טוען שכול ההישגים שלי הם קטנים וחסרי חשיבות. הכעס עלי היה שלא ציינתי שבעצם האשכנזים גרמו לי ולכול העולים עוולות שצריך להעמיד את המדינה למשפט על פשעי מלחמה שנעשו נגד עולה צפון אפריה, רבים מהקוראים הזדהו עם הסיפור שדמה מאוד לסיפורם הם. וגם הם התקדמו בחייהם ובנו עתיד טוב למשפחתם ולא נתקעו בשנאה .