כחוט השני♥️לסבא רבה שלי, קראו מאיר אלמקייס.בדיוק כמו שם אבי #מאיר_אלמקייס_ז״ל. סבא רבה שלי היה עגלון בקזבלנקה שבמרוקו - ״עגלון הוא אדם שמקצועו נהיגת עגלה הנמשכת על ידי סוס המשמשת להסעת נוסעים או לנשיאת משא.״בשפה המדוברת על ידי יהודי מרוקו הוא נקרא אל- קוצ׳י. …נולדת בשנת 1898, היית חלק מקהילה שנקראת ״יהדות מרוקו״. הקהילה היהודית במרוקו, הייתה אז הקהילה היהודית הגדולה שבארצות ערב. בשנה בה נולדת, ביקר בארץ ישראל - פלסטינה ״תאודור הרצל״ - חוזה המדינה. מטרת ביקורו, לבחון מקרוב מה הבעיה של העם היהודי בגולה ומהו פתרונה?מעמדך, כמו רוב היהודים שהתגוררו בארץ לא להם, ידעתם תקופות של פריחה תרבותית וכלכלית, לצד תקופות של רדיפות קשות מצד השושלת המוסלמית במרוקו. תחושה קשה, שליוותה אותך בלכתך כל יום, ליום עמלך, כנהג הכירכרה. בעודך אוחז במושכות, שולט ומוביל את סוסיך בין סימטאות קזבלנקה של ראשית המאה ה-19. הכאוס, שאחז בך והתרוצץ במוחך, על חוסר השליטה בגורל עמך וגורל צאצאיך. אל, לעולם לא הפסקת להאמין שיבוא היום ותזכו לגאולה. במשמרתך, זרעת זרעים של ציונות בילדיך הרכים שנולדו בזה אחר זה. ראשית נולד הבן הבכור מרדכי ובשנת 1920 בשנה בה צולמה תמונה זו, נולד סבי חיים ולאחריו שני אחיו הנוספים שבא וארמו לבית משפחת אלמקייס. אני מדמיינת אותך מטה בתמונה עומד ניצב גאה מושך ברתמת סוסיך ומפזז שמח וטוב לב על הולדת בנך השני חיים אלמקייס הוא סבא שלי. במלח היהודי, הגטו המרוקאי ישבה אישתך עקרת הבית, מאמא עליה. אישה חזקה עם ארשת פנים של לוחמת, כמעט חצי אינדיאנית עם גוון עור שחום מעט ועצמות לחיים גבוהות. יום יום, השקמת קום להאכיל את הסוסים ולרתום אותם לעגלתך. בשל מעמד העגלון הנחות, באותם ימים, מקומך היה בין רתמת הסוסים לבין העגלה. ובשל כך, היית חשוף רוב שעות היום לפגעי מזג האוויר. בימים החמים של צפון אפריקה, היית חשוף רוב שעות היום לשמש היוקדת. ובעונת החורף התכסת במעיל עב וכבד לשמור מרוחות העזות שהגיעו מהאוקיינוס האטלנטי שגובל עם ערי החוף של מרוקו ובהם קזבלנקה עירך. קזבלנקה אומנם איננה עיר בירה במרוקו. אך, היא נחשבת העיר הגדולה והחשובה ביותר. בשפה המדוברת אצלנו בבית נהגו לכנות אותה אד-דאר אל-בידא (הבית הלבן, למראה בתיה הלבנים הנשקפים לבאים מכוון הים)וכך, ימים כלילות דאגת לפרנסת הבית, האישה והילדים. כשכל בוקר עולה באפך ניחוח גללי הסוסים שנמהל בריח המלח הבא מן הים עם כל משב רוח קלה. מרוקו של אותם שנים, סבלה מפרעות וכיבושים שונים. אך בשנת 1912 נפל דבר במרוקו והסולטאן השולט ״עבד אל חפיד״ חתם הסכם עם צרפת ״הסכם פאס״ שהופך את מרוקו למדינת חסות צרפתית עד לשנת 1956 שמרוקו מקבלת את עצמאותה. על פי רוב, נהנו היהודים מבטחון גדול יותר וממעמד חברתי וכלכלי משופר. וכך עשית אתה סבא רבה יקר שלי, מלאת את הבית בספרי קריאה בשפה הצרפתית. סופרים כמו ז’אן דה לה פונטן, ויקטור הוגו ואמיל זולא, היו מונחים לנגד עיניהם של ילדיך הרכים שחיש מהר ספגו ולמדו לדבר ואף לכתוב בשפה הצרפתית. בזיעת אפיך הענקת להם השכלה גבוהה בבתי הספר, השרשת בהם מוסר עבודה ונתת תקווה. אך, חרף המצב האידיאלי לכאורה, לא הפסקת לנשוף בעורפיהם של ילדיך ולהזכיר להם שעל אף מעמדם הכלכלי וביטחונם - הם זרים בארץ זרה. דבר שהניב פרי ביום מן הימים, כאשר נקראו בחטף לעלות ארצה. והם כבר בוגרים ובעלי משפחות בעצמם. לסבי למשל היו כבר 4 ילדים קטנים, מקום פרנסה קבוע. אך, הוא לא היסס לרגע, כי ידע זאת תמיד, שביום הפקודה, עליו לעלות ארצה. אני כואבת את חייך, סבא רבא יקר שלי. אתה זה שהאמנת. אתה זה שחיזקת. אתה זה שנשפת בעורפיהם של ילדיך. דווקה אתה, נשארת מאחור. מדוע???ממה שחקרתי מעט, הבנתי כי לעליה ארצה היו תנאים. ואתה, סבא רבה יקר שלי, לא עמדת בתאי הסף לעליה ארצה. על אף עמידתך הגאה מעל עגלתך, על אף עמידתך כשומר הסף של הדור, על אף שלא כבה נרך - נר התקווה. דווקה אתה!!!?אתה שהיית קצת, אבל ממש קצת יותר מבוגר, מהגיל, שאותו אישרו להעלות ארצה. עצוב מאוד…אני משערת שאם סבי חיים כשעלה ארצה בשנת 1952 והוא בן 32 אתה היית בסביבות גיל החמישים פלוס שלך… ואני עכשיו בגיל בו הושארת מאחור ואני לא מרגישה זקנה ותשושה לעבוד את הארץ הזו. עצוב לי סבא רבה יקר שלי. עצוב לי מאוד. לכן, בכל מקום בו הראה סוס, אעמוד כמה דקות, אביט בו משתאה כדי להיזכר בך ולהרגיש קרובה אליך. כחוט השני נטעה בי אהבה לסוסים. מבטיחה לך סבא אבא יקר שלי, לנשום עבורך את ריח הגללים ולהגשים עבורך את הדריכה על אדמת ארץ האבות שלך. כמו משה וכמו רוב בני דורך שנשללה מכם הזכות לעלות ארצה ולשכון בתוך עמכם. ומאבי עליו השלום ומאחיו שעלו ארצה קטנטנים נשללה הזכות לחיות עם סבא מדהים שכמותך. איש עמל וכפיים, גאה ואצילי שקם כל יום מחדש. אני יכולה להרגיש עד שד עצמותיי את דאגתך הרבה לילדיך שעלו ארצה. התייסרת כשנזכרת איך נשפת בעורפיהם של ילדיך לעלות ארצה. אבל, בטוחה אני, כי לא עלת במוחך אפילו לא פעם אחת המחשבה: ״ אם כל זה היה כדאי?״התמונה שצורפה, הועלת כאן בקבוצה זה מכבר..היא צולמה בקזבלנקה 1920. לעולם אדמיין אותך העגלון מטה הגאה, העומד ניצב על המושכות, סוס שחור, סוס לבן המעידים על האירוניה על היפרדות גורך שושלתך. #כתיבה_להנאה #חיים.