נולד בשנת ה'תרס"ט (1909) במקנס שבמרוקו לרב מימון משאש, מחבר הספר "אוצרות שמים" ורחל לבית סודרי, ונקרא ע"ש סבו הרב שלום משאש שכיהן כרב ודיין במקנס, בעל שו"ת "דברי שלו"ם"[1]. מצד אם אביו, היה מצאצאי הרב רפאל בירדוגו, מגדולי חכמי מרוקו[2]. דודו (גיס של אמו) היה רבה הראשי של מרוקו, יהושע ברדוגו. הרב יוסף משאש (שכיהן כרבה הראשי של חיפה) היה בן דודו של אביו.בצעירותו למד תורה אצל אביו ואצל הרב יצחק סבאג, דיין וראש ישיבה במקנס. כבר בגיל 17 כתב את חיבורו ההלכתי הראשון "מזרח שמ"ש". הוא ניהל רשת של מוסדות חינוך "תלמוד תורה" במקנס, אשר בשיאה למדו בכל מוסדותיה כ- 2000 תלמידים. בשנת ה'תש"ד (1944), לאחר שהחלים ממחלת טיפוס הבהרות, ייסד את ישיבת "כתר תורה" במקנס, ועמד בראשה. הוא סירב להצעת הרב משה מאיר חי אליקים לקבל תפקיד דיינות בקזבלנקה, ורק לאחר פטירתו של האחרון, בשנת ה'תש"ט (1949), בגיל 39, נאות להפצרות ראשי הקהילה היהודית בקזבלנקה והחל לכהן כרבה הראשי. בהמשך[דרושה הבהרה], כיהן כרבה הראשי של מרוקו[דרוש מקור]. עמד בקשרים טובים עם המלך חסן השני[3], והיה מתפלל לשלומו, אף לאחר עלייתו לישראל. ייסד את חברת "דובב שפתי ישנים" להוצאה לאור של ספרי חכמי מרוקו.בשנת ה'תשל"ה קיבל הצעה לכהן כרבה הספרדי של חיפה, אך דחה אותה על פי בקשת הרבי מלובביץ'.בשנת ה'תשל"ח (1978) הוזמן על ידי הרבנים הראשיים לישראל, עובדיה יוסף שלמה גורן, לכהן כרבה הספרדי של ירושלים, לצד הרב בצלאל ז'ולטי (ובהמשך - לצד הרב יצחק קוליץ). בתפקיד זה כיהן הרב משאש כעשרים ושש שנה, עד לפטירתו בי' בניסן ה'תשס"ג (2003), בגיל 94. הוא נקבר בהר המנוחות, ו"אוהל" הוקם על קברו. על ידו נקבר, בשנת ה'תשס"ו, הרב כלפון משה הכהן, רבה של ג'רבה.הרב משאש (מימין) לצד הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא בישיבת מרכז הרבהרב משאש נישא לג'אמילה בת הרב משה אלכרייף, ולשניים נולדו שני בנים - הרב דוד משאש, שכיהן כרבה של פריז, ואברהם.שיטתו בהלכה ויחסו למנהגיםפסיקותיו של הרב משאש היו לעיתים מקוריות. הוא השתמש פעמים רבות בסברתו ובעיונו, ונתן משקל רב למנהג יהודי מרוקו. סבר שככלל יהודי מרוקו בארץ ישראל צריכים לנהוג כדעת רבי יוסף קארו, למעט מקומות שבהם מנהגם היה שונה, שבהם יש להעדיף את המנהג[דרוש מקור]. על כך, התגלעה מחלוקת עזה[4] בינו לבין הרב עובדיה יוסף, שסבר[דרוש מקור] שבני כל עדות המזרח בארץ ישראל צריכים לנהוג כשיטתו של רבי יוסף קארו, בניגוד למנהגיהם המקוריים. כמו כן, סבר שמנהגי האר"י מתאימים לאלו העוסקים בקבלה ובתורת האר"י, ולא לכלל הציבור[5].מפסיקותיו הבולטותכל השכונות המשלמות ארנונה לעיריית ירושלים צריכות לחגוג את חג הפורים בט"ו באדר[6].דעתו הייתה להתיר פאה נכרית ככיסוי ראש לנשים, ועמד בזה בחליפת תשובות ארוכה עם רבנים שאסרו זאת, בהם הרבנים עובדיה יוסף ומשה לוי[7][8].בבית כנסת שבו הקהל מדבר בעת חזרת הש"ץ, יש להנהיג שלא לומר כלל את חזרת הש"ץ, ובייחוד בתפילת מנחה ובתפילת מוסף[9].התיר לקפל טלית בשבת כפי שהייתה מקופלת קודם לכן[10].ראוי מאוד לא לטלטל ברחובות הערים שאינן מוקפות בגדר, משום שהחמיר כדעת השולחן ערוך שרחוב שרוחבו מעל 16 אמה דינו כרשות הרבים מן התורה, ולכן העירוב המקיף אותן אינו מועיל[11].התיר גרמא בשבת לכתחילה, ולכן התיר לגרום לכיבוי מכשיר חשמלי על ידי שעון שבת (תבואות שמ"ש או"ח[דרוש מקור]).במקרים מסוימים, התיר אמירה לנוכרי בשבת גם במקרה שאינו "שבות דשבות" (ילקוט שמ"ש קה-קו).ביציאה מבית הכיסא אין חובה ליטול ידיים בכלי ואין חובה ליטול שלוש פעמים, אלא מספיקה פעם אחת ישירות מהברז (ילקוט שמ"ש ד).המאחר לתפילה, ידלג על קטעים מפסוקי דזמרה על מנת להספיק להתפלל תפילת עמידה עם הציבור, כדעת השו"ע[12], בניגוד לדעת המקובלים (ילקוט שמ"ש כא). כמו כן, הורה לנהוג כדעת השולחן ערוך[13], שיש להשמיע את מילות תפילת העמידה לאוזניו בלחש, בניגוד לדעת המקובלים (ילקוט שמ"ש לד).אין צורך לחשוש לדעת רבנו תם בנושא בין השמשות (ילקוט שמ"ש צ).יש לחשב את שיעורי התורה (כזית, כביצה וכו') בנפח ולא במשקל, ויש לנהוג בנושא זה כשיטת הרב אברהם חיים נאה (ילקוט שמש קלז-קלח).פסק שיש לקרוא את ההלל ביום העצמאות. בתחילה פסק לברך על הלל זה, אך לאחר שפורסמה פסיקתו של הרב עובדיה יוסף שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הורה שמי שנוהג לברך ימשיך במנהגו, אך מי שלא נהג כך לא יברך על ההלל (שמ"ש ומגן חלק ג סימן סג וסימן סו).סבר שיש איסור למסור שטחים מארץ ישראל לערבים[דרוש מקור].בנוגע לעין הרע[14] כתב: "והפירוש האמיתי והנכון בדברי חכמינו זכרונם לברכה: 'תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם'. אין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע, אלא נהפוך הוא. שמתו בשביל שהם הטילו עין הרע באחרים"[15].מנהגי מרוקובעת קריאת שמע יש לאחוז את שתי הציציות הקדמיות בלבד, בניגוד לדעת השולחן ערוך (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן כ"ד, סעיף ה') שיש לאחוז את ארבע הציציות (ילקוט שמ"ש ח).אין הכרח להניח ולחלוץ את התפילין של יד בישיבה דווקא, כמנהג רוב הספרדים, אף על פי שישנה מעלה בכך (ילקוט שמ"ש י).מנהג מרוקו הוא שלא להניח תפילין של רבנו תם כלל (ילקוט שמ"ש יב)[16].בראשית ימיו פסק כדעת רבי יוסף חיים והרמ"א שיש לברך לאחר הדלקת נרות שבת ולא לפניה, שלא כדעת השולחן ערוך, אך בסוף ימיו חזר בו והורה לברך לפני ההדלקה (ילקוט שמ"ש צג). בהקשר זה, פסק שמעיקר הדין אורחת יכולה לברך על הדלקת נרות שבת גם אם המארחת הדליקה לפניה באותו חדר (ילקוט שמ"ש צד).יש לברך על קריאת ההלל בראש חודש בציבור, אך לא ביחידות (ילקוט שמ"ש קכט-קל).מותר לברך על הלבנה במוצאי שבת גם לפני שעברו שלושה ימים ממולד הלבנה, אך לא באמצע השבוע (ילקוט שמ"ש קלא).מתלמידיובנו הרב דוד משאש - רבה הראשי של פריז.הרב שלמה משה עמאר - הראשון לציון והרב הראשי לישראל לשעבר, כיום רבה הספרדי של ירושלים.הרב אליהו אברז'ל - ראש אבות בתי הדין בירושלים ורב שכונת בקעה בעיר.הרב אריאל אדרי - דיין בבית הדין הרבני באשקלון, ר"מ בישיבת הר המור ורב בשכונת חומת שמואל בירושלים. כתב את הספר "ילקוט שמ"ש" (ראה להלן).הרב משה אלחרר - רב העיירה שלומי.הרב אליהו אלחרר - רב העיר מודיעין-מכבים-רעות.הרב יוסף שרביט - כיהן כרבה של אשקלון.הרב מאיר אלעזר עטיה, מגדולי פייטני מרוקו, הוציא לאור מחדש בכתב ובדיסקים את "שיר ידידות", וכן הוציא את מחזורי וסידורי "אבותנו".הרב פרופ' שלמה טולידאנו - מחבר סדרת הספרים "דברי שלום ואמת", שנועדה לחזק את פסקי חכמי מרוקו בישראל, ובייחוד הרב משאש, כנגד הערעור שיצא עליהם מקרב רבנים ספרדים אחרים, בייחוד הרב עובדיה יוסף.הרב זכריה זרמתי, אב בית הדין לממונות בשכונת הר חומה וראש מכון תורת אמ"ת.הרב משה ארבל, חבר הכנסת מטעם ש"ס, מנכ"ל מכון כתר שלום המוציא לאור את כתבי הרב משאש, ורב קהילה בפתח תקווה.הרב משה אבוטבול, ראש מוסדות "תבואות שמש" בעכו.הרב דוד זנו, רב מושב שלווה ומנהל בית המדרש לרבנים שערי עוזיאל בירושלים.הנצחתומעמד הצגת הבול לזכר הרב משאשבדצמבר 2007 הנפיקה חברת דואר ישראל בול עם תמונתו של הרב משאש, בעיצובו של מיכאל רוזנטוב.מלך מרוקו מוחמד השישי, הגיב להנפקת הבול במכתב מיוחד, שנכתב לבנו של הרב משאש בצרפתית: "הבול ששלחת אלי באדיבותך הרבה הוא מרגש ומלא תקוה. דמותו ההיסטורית והסמלית של אביך המנוח, הרב הראשי שלום משאש, אכן הטביעה את חותמה על כל מרוקו בחיי הרוח בכל הרבדים. אנו רואים אותו כשותף לצבעים הלאומיים, וכממשיך ומחזק את המסר שאיתו ארצנו, מרוקו, לא חדלה מלהזדהות. המסר של עושר רבגוניותו ונאמנותו לזיכרון ולמורשת. אני מברך אותך ואת בני משפחתך על יוזמתכם הראויה לשבח".בשכונת פסגת זאב בירושלים נקרא רחוב על שמו.ספריומזרח שמ"ש - הלכות איסור והיתר. ספר זה נכתב בהיותו בן 17 והודפס בהיותו בגיל 25, בשנת ה'תרצ"ג (1933).תבואות שמ"ש - סדרה בת ארבעה חלקים[17]. של שאלות ותשובות. על חיבור זה זכה בפרס הרב טולידאנו לספרות תורנית לשנת ה'תש"מ.שמ"ש ומגן - סדרת שו"ת בת ארבעה כרכים[18] (החלק הרביעי יצא לאחר פטירתו, בניסן ה'תשס"ז). לספר הסכמות מהרבנים עובדיה יוסף ואברהם אלקנה שפירא.בית שמ"ש - על היד החזקה לרמב"םוחם השמ"ש - דרשות על התורה.