הכנסת שבת בהדלקת הנרות כתוב בילקוט יוסף (שבת א', עמ' קנט): "הברכה צריכה להיות קודם ההדלקה, שאפילו לדעת האומרים שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות, אין האשה מקבלת שבת בברכתה בלבד, אלא עד שתסיים הדלקת כל הנרות שברצונה להדליק לכבוד שבת. וממילא דין הדלקת נרות בערב שבת ככל שאר המצות שמברכים עליהם עובר לעשייתן. ואשה המברכת לאחר ההדלקה, נכנסת בספק ברכה לבטלה לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. ואף שאחינו האשכנזים נוהגים כדברי הרמ"א לברך אחר הדלקת הנרות, מנהג הספרדים וכל עדות המזרח לברך קודם ההדלקה. ומנהגנו מיוסד על פי דעת הגאונים הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, ואין לשנות מהמנהג". והנה המשפט "מנהג הספרדים וכל עדות המזרח לברך קודם ההדלקה" – אינו מדוייק, שכן ברוב עדות הספרדים נהגו הנשים להדליק ואח"כ לברך. כך היה המנהג בבגדד, באיזמיר, בתוניס, וכך היה המנהג הנפוץ בין הנשים יוצאות מרוקו. ולפי מנהג זה, הנשים מכניסות את השבת כשהן מברכות על הדלקת הנרות. למעשה במרוקו היו קיימים בו-זמנית שלשה מנהגים: א) מנהג להדליק ואח"כ לברך; ב) מנהג לברך ואח"כ להדליק; ג) מנהג לברך ולהדליק בו-זמנית. ושלשת המנהגים מקובלים על מרן.בה"ג והרמב"ם כתב בעל הלכות גדולות בהלכות חנוכה: "והיכא דבעי אדלוקי נר חנוכה ונר שבת, ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק דשבתא, דאי אדליק דשבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה משום דקבלה לשבת עליה". א"כ לדעת בעל הלכות גדולות, האשה מקבלת את השבת כשהיא מדליקה נרות שבת. יש שהסיקו מכך שהיא צריכה להדליק ואח"כ לברך, כי אם תברך תחילה, הרי קיבלה את השבת, ואינה יכולה עוד להדליק. וכדי שזה יֵחָשֵׁב "עובר לעשיה", כתב רמ"א (רסג, ה) שהמנהג הוא שהאשה מדליקה תחילה, ואח"כ היא מכסה את פניה בידיה ומברכת, כדי שלא תיהנה מאור הנר עד לאחר הברכה, ואח"כ מסלקת את ידיה, וזה חשוב עובר לעשייה. אמנם אפשר לפרש את דברי בעל הלכות גדולות כמו הראשל"צ הגר"ע יוסף, שאף על פי שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות, אין האשה מקבלת שבת בברכתה בלבד, אלא עד שתסיים הדלקת כל הנרות שברצונה להדליק לכבוד שבת. אך ר' יוסף חיים ע"ה כתב בספרו "בן איש חי" (שנה שניה, פרשת נח, אות ח'): "האשה לא חל עליה קבלת שבת בהדלקת נרות שבת אלא עד שתסיים כל הנרות אשר מדלקת במקום השלחן ששם תהיה הברכה שלה. ואחר שתסיים כל הנרות תיכף ומיד תזרוק מידה הפתילה שמדלקת בה את הנרות, ותניח ידה על עיניה ותעצום עיניה ותברך תיכף. ויש טעם על פי הסוד בעצימות עיניה אותה שעה. ואחר סיום הברכה תפתח עיניה ותראה זריחת אור הנרות והתפשטות אורן במקום ההוא". אבל הרמב"ם כתב (הלכות שבת, פ"ה, ה"א): "וחייב לברך קודם הדלקה ברוך אתה ה' וכו'". ונראה שזו דעת הרבה ראשונים, כגון בעל שבלי הלקט (סי' נט), בעל ארחות חיים (עמ' צז) שציטט את הרמב"ם. וכן דעת הרמב"ן שהקשה על בעל הלכות גדולות שתי קושיות (חידושי הרמב"ן לשבת, כג, ע"ב, ד"ה נר חנוכה), ונגרר אחריו הרשב"א בחידושיו (שם), וכן כתב הריטב"א בחידושיו (שם). וכן כתב הרא"ש (סוף פרק במה מדליקין). וכן כתב רבינו ירוחם (ח"ב, דף סז, ע"א), וכן כתב הרב המגיד (סוף הלכות חנוכה, הי"ג). וכן כתב סמ"ג במצות עשה (ל, קטז, סוף ע"ג). וכן סובר בעל הגהות מיימוני (הלכות שבת, סוף פ"ה, אות ר). הר"ן התיחס לקושיות הרמב"ן על בעל הלכות גדולות ותירץ אותן (ראה הר"ן על הרי"ף, דף י, ע"א, ד"ה ומדאמרי'). ועוד הוכיח כי בזמן התנאים והאמוראים, היתה הדלקת הנר המלאכה האחרונה, ולכן "מי שמדליק את הנר כבר הוא גומר בדעתו שלאחר מלאכה זו לא יעשה שום מלאכה אחרת, ואין לך קבול שבת גדול מזה". יש יסוד חזק להניח, שבימי הר"ן התקבל סופית המנהג בספרד שהאשה מקבלת שבת בהדליקה את הנרות. והנה עוד כמה ראשונים שקיבלו את דעתו של בעל הלכות גדולות: מרדכי (שבת סי' רצג) כפי שהבין אותו מרן ב"י (טור, סי' רסג, ד"ה כתב בה"ג); בעל סמ"ג, אחרי שכתב: "משמע שאין הדלקת נר שבת קבלת שבת", הוסיף: "אמנם המדליק עצמו יכול להיות אסור במלאכה לאחר שהדליק, דתניא בתוספתא דסוכה (פ"ד, ה"ז) גמר מלקרות (פירוש מלתקוע), אפילו מיחם בידו אינו מטמינו אלא מניחו בארץ, ואפילו נר בידו אין מניחו על גבי מנורה אלא מניחו בארץ"; גם בעל הגהות מיימוני הוסיף (שם): "אמנם מהר"ם הנהיג להתנות קודם שידליק שלא לקבל השבת עד שיסיר הנר מידו שמדליק בו או עד תפלת ערבית, דאם לא כן שמא באיסור הוא מטלטלו אחר שבירך נר של שבת". והוסיף כי רבינו שמחה כתב שצריך להקדים נר חנוכה לנר שבת, ואם הדליק נר של שבת אסור להדליק אחריה. וכן ראבי"ה כתב שאסור להדליק נר חנוכה אחר נר שבת". ובספר כלבו (ראש סי' לא, דף כה, ע"ג) כתוב: "ור"ף ז"ל כתב דוקא לבני הבית, אבל אשה שמדלקת היא אסורה לעשות מלאכה לאחר שהדליקה, דכיון שמברכת עליה, אין לך קבלה גדולה מזו, ואין מועיל לה שום תנאי". בסיכום מספר הראשונים שתומכים בדעת בעל הלכות גדולות אינו מבוטל ואי אפשר להתעלם מהם, כמו שעשה הראשל"צ הגר"ע יוסף. מרן מפשר אכן מרן לא התעלם מהם כפי שנראה. מרן כתב (סי' רסג, ס"ה): "כשידליק יברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם וכו'". ומלשון זה יוצא שלדעת מרן צריך להדליק ואח"כ לברך, ואין מחלוקת בינו לבין רמ"א בעניין זה. אמנם מרן כתב אח"כ (שם, ס"י): "לבעל הלכות גדולות, כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה; ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות, משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה"; ולפי לשון זה, האשה מברכת ומדליקה אח"כ אפילו לשיטת בעל הלכות גדולות. אך כתב בעל כף החיים (אות סב): "נראה דלאו דוקא לאחר שברכו, דהא כתבנו לעיל אות מ"ג דבברכה מקבלת שבת, ואם כן איך תקבל השבת והפתילה בידה, אלא מיד אחר ההדלקה תניח הפתילה בארץ, ואחר כך תברך". אך הראשל"צ הגר"ע יוסף דחה את דברי בעל כף החיים, וכתב שכוונת השולחן ערוך ברורה שצריך לברך לפני ההדלקה. אחרי שהביא מרן את דעת בעל הלכות גדולות, הוא כתב: "ויש חולקים על בעל הלכות גדולות ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפלת ערבית שכיון שאמר החזן ברכו הכל פורשין ממלאכתם, ולדידן כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת הוי כברכו לדידהו". ויש לשאול: האם מרן פוסק כדעת בעל הלכות גדולות או כדעת "יש חולקים"? הראשל"צ הגר"ע יוסף סבור שמרן פסק כדעת יש חולקים, כנראה בגלל שמרן כתב: "ולדידן כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת הוי כברכו לדידהו". אך יש לדחות ולומר כי מרן לא פסק בין הרמב"ם לבעל הלכות גדולות, ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, וכל אחד ישמור על מנהגו. אלא שמי שנוהג כדעת הרמב"ם, הריהו מקבל שבת בברכו, "ולדידן כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת הוי כברכו לדידהו". ויש ראיה חזקה שמרן לא הכריע כדעת הרמב"ם ונגד דעתו של בעל הלכות גדולות מהלכות חנוכה. אכן מרן פסק שם כדעת בעל הלכות גדולות, שכן כתב (סי' תרעט, ס"א): "בערב שבת מדליקין נר חנוכה תחלה ואחר כך נר שבת". והנה מרן פסק להתחיל בנר חנוכה שאינו תדיר ולהדליק אחריו נר שבת שהוא תדיר. הא למדת כי מרן חושש לדעתו של בעל הלכות גדולות. למעשה מרן כדרכו בהלכות רבות, מתחשב בשתי הדעות. ראה לקמן מאמרנו "פסיקתו של מרן" (מאמר ו'). המנהג בין הספרדים כאמור הגאון ר' יוסף חיים כתב בספרו "בן איש חי" שהאשה צריכה להדליק ואח"כ לעצום עיניה ולברך. הא למדת כי גם בבגדד נהגו הנשים להדליק ואח"כ לברך. וא"כ קביעת בעל ילקוט יוסף כי "מנהג הספרדים וכל עדות המזרח לברך קודם ההדלקה" - רחוקה מלהיות נכונה. גם מרן החבי"ב כתב בספרו כנה"ג (טור סי' רסג) בשם מהר"י ויי"ל: "מקצת הנשים נוהגות שמדליקות הנרות ואח"כ משימין ידיהם פרושות נגד הנרות ואז מברכות וכו'". מרן החבי"ב לא העיר כלום על זה, ומשמע מכך כי גם בעירו איזמיר נהגו כך. הרב בן ציון אבא שאול זלה"ה כתב בספרו "אור לציון" (ח"ב, עמ' קסד, הערה ג): "והנה הרבה קהילות בבני ספרד נהגו לברך אחר ההדלקה, ונראה שנהגו כן, אף שאין כן דעת מרן, כדי שלא יבואו לזלזל במלאכות שבת, שיש לחוש שיסברו הנשים שקבלת שבת תלויה בברכה, וכיון שרואות שאע"פ שבירכו מותרות במלאכת ההדלקה, יבואו לזלזל בעשיית מלאכה". הרי לנו עדות כי הרבה קהילות בבני ספרד נהגו לברך אחר ההדלקה. אך מה שכתב שאין כן דעת מרן, הנה הראינו לעיל שמרן לא הכריע בנושא, ושהוא מקבל את שתי הדעות, של הרמב"ם ושל בה"ג. הצדיק כמהר"ר רפאל ברוך טולידאנו זלה"ה (מרוקו, מכנאס) כתב בקיצור שלחן ערוך השלם שלו (סי' קלה, סעיף כז): "הברכה תהיה אחר ההדלקה, דכשיברך קבל שבת ואסור להדליק. על כן מאחרין הברכה, וכדי שיהיה עובר לעשיה, לא יהנה ממנה עד אחר הברכה. ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד. וזה מיקרי עובר לעשיה. וכשהנרות רבים, שאין די בהשמת היד, תעצום עיניה ותברך, ואח"כ תפתח עיניה ותהנה מן האור כדי שיהא עובר לעשייתן". גם כמהר"ר ברוך אברהם טולידאנו (מרוקו, מכנאס) כתב בספרו "רנה ותפלה" (שחובר בחרוזים לפני שנת תרצ"ג): "אחר ההדלקה הוא עת ברכה / ולהגן האור בידה צריכה". ובביאור לחרוזיו כתב: "שאם תברך קודם, נמצא שקבלה שבת עליה ואין יכולה שוב להדליק. על כן אמרו תדליק תחלה ואח"כ תברך. ולפי שצריך להיות הברכה עובר לעשיית המצוה אמרו לכסות האור בידה ואח"כ תברך, ונמצא עובר לעשייתה. ואין חילוק בין שבת ליום טוב, שאפילו ביום טוב דמותרת להדליק ביום טוב, אפילו הכי תברך תחלה ותגן בידיה ותברך". העובדה שאין הרב הזה מחלק בין שבת ויום טוב, מעניינת ביותר. אכן לכאורה ביום טוב יכולה האשה לברך לפני שתדליק גם לדעת הסוברים כי היא מקבלת את השבת בברכתה, שהרי מותר ביום טוב להעביר אש מאש. ובאמת בנו של בעל "הדרישה" על הטור, העיד בהקדמתו לטור יורה דעה, שאמו היתה מברכת ביום טוב לפני שהיתה מדלקת, והסכים איתה. וכן פסק בעל כף החיים (סי' רסג, אות מג). אלא שבעל מגן אברהם כתב (סי' רסג, אות יב): "אבל אין חכמה לאשה אלא בפלך, ולא חלקו חכמים", ובעל מגן אברהם מביא ראיה שלא חילקו חכמים, מדיני נטילת ידים; ובכן בדיני נטילת ידים, מי ששפך רביעית על ידיו אינו חייב לנגב את ידיו, ואף על פי כן הוא מברך אחרי הנטילה, כי לא חילקו חכמים (סי' קנח, אות טו). גם הרב שלוש שמוצאו ממרוקו, כתב בספרו "חמדה גנוזה" (עמ' י"ג) שהאשה תדליק ואח"כ תברך, וכן כתב הרב משה מלכה (שעלה ממרוקו) בספרו "מקוה המים", וכן כתב ר' חיים הלוי (גם הוא מוצאו ממרוקו) בספרו "מקור חיים" (פרק ק"י), וסיים שקשה לעקור מנהג שהונהג מימי קדם. וכן היה מנהג תוניס כמובא בספר בספר "דברי שלום ואמת" על הדלקת הנרות לפני כניסת שבת